למה תסמיני גיל המעבר, כמו גלי חום, לרוב מגיעים בפתאומיות ובעוצמה חזקה יותר אחרי כריתת שתי השחלות, לעומת גיל מעבר טבעי, והאם טיפול הורמונלי שולט בהם באותה יעילות?

האם טיפול הורמונלי מקל על גלי חום והזעות לילה בגיל מעבר כירורגי באותה מידה כמו בגיל מעבר טבעי, או שהירידה הפתאומית באסטרוגן משנה עד כמה הטיפול עובד וכמה ממנו צריך?

העדר מחקר לא הופך את זה לממצא. זה לא מוכיח שזה לא עובד, וגם לא שזה עובד. זה אומר שעדיין לא בדקו.

מה ידוע: טיפול הורמונלי הוא הטיפול היעיל ביותר בתסמינים וזומוטוריים אצל נשים אחרי גיל המעבר בכלל, ונשים שעברו כריתה דו-צדדית של החצוצרות והשחלות להפחתת סיכון מדווחות על עומס תסמינים שהוא יותר מכפול מזה של נשים בגיל מעבר טבעי, בסולם סטנדרטי. אבל אף ניסוי אקראי לא גייס זו לצד זו נשים בגיל מעבר כירורגי ובגיל מעבר טבעי, על אותו משטר טיפול הורמונלי, כדי להשוות ישירות עד כמה הוא שולט בתסמינים שלהן.

מה היה בודק את זה: ניסוי אקראי או פרוספקטיבי שמגייס נשים בגיל מעבר כירורגי ובגיל מעבר טבעי, בגילים דומים, על אותו משטר של טיפול הורמונלי, ומשווה ישירות את מהלך התסמינים, המינונים הנדרשים והזמן עד להקלה.

האם נשים שמתחילות טיפול הורמונלי זמן קצר אחרי גיל מעבר כירורגי צריכות מינונים או דרכי מתן של אסטרוגן אחרים מנשים שמתחילות אותו בגיל מעבר טבעי?

העדר מחקר לא הופך את זה לממצא. זה לא מוכיח שזה לא עובד, וגם לא שזה עובד. זה אומר שעדיין לא בדקו.

מה ידוע: ההנחיות הקליניות לגיל מעבר כירורגי מציינות שהוא דורש לעתים קרובות מינון והסבר צמודים ומותאמים יותר מגיל מעבר טבעי, במיוחד מתחת לגיל 45. במקביל, מחקר בחולדות מצא שהתזמון של טיפול באסטרדיול ביחס לכריתת השחלות שינה עד כמה הוא השפיע על סמן של פעילות כולינרגית במוח, מה שרומז שתזמון עשוי להיות חשוב מבחינה ביולוגית, אבל אלה נתוני בעלי חיים ולא נבדקו בנשים. אף ניסוי בבני אדם לא השווה ישירות מינונים או דרכי מתן של טיפול הורמונלי בין נשים בגיל מעבר כירורגי לנשים בגיל מעבר טבעי.

מה היה בודק את זה: ניסוי למציאת מינון או ניסוי השוואתי של יעילות בנשים בגיל מעבר כירורגי, שבודק טיפול הורמונלי במינון רגיל מול מינון גבוה יותר או דרך מתן אחרת, ביחס להקלה בתסמינים ולסמנים ביולוגיים, רצוי יחד עם קבוצת השוואה תואמת של נשים בגיל מעבר טבעי.

אצל נשים שעברו גיל מעבר כירורגי בגיל צעיר בגלל מוטציית BRCA או סיכון תורשתי אחר לסרטן, איך צריך לשקול את התועלת ארוכת הטווח של טיפול הורמונלי מול כל סיכון סרטני שנשאר?

מה ידוע: סקירות על נשאיות BRCA1/2 אחרי כריתה דו-צדדית של החצוצרות והשחלות להפחתת סיכון מדווחות שטיפול הורמונלי עד בערך הגיל הממוצע של גיל המעבר הטבעי לא הוכח כמבטל את התועלת של הניתוח בהפחתת סיכון הסרטן אצל נשאיות בלי היסטוריה אישית של סרטן שד, ותומכות בשימוש בו כדי לאזן את הסיכונים ללב ולכלי הדם, לעצמות ולקוגניציה שמגיעים עם גיל מעבר כירורגי מוקדם. התמונה מרגיעה אבל עדיין מתפתחת, במיוחד אצל נשים שיש להן גם היסטוריה אישית של סרטן, שם ההחלטה על טיפול הורמונלי דורשת ייעוץ אונקולוגי אישי.

מה היה בודק את זה: נתוני רישום פרוספקטיביים ארוכי טווח שעוקבים זה לצד זה אחרי תוצאי סרטן ותוצאי בריאות ארוכי טווח אצל נשאיות BRCA שכן משתמשות וכאלה שלא משתמשות בטיפול הורמונלי אחרי ניתוח להפחתת סיכון, בחלוקה לפי היסטוריה אישית של סרטן.